זכינו בעלי ואני, לתעד את סיפור חייה של סבתא של בעלי, אסתר גיטל אסטרייכר, בהיותה בת 96.
בקיץ האחרון, היא נפטרה כשהיא בת 98.
מה שהיה סרט סיפור חיים, הפך לסרט הנצחה הכי חי שיש, לצוואה רוחנית על הערכים שהיא מקווה שילדיה, נכדיה, ניניה ובני ניניה יממשו גם הם בחייהם.
מובאת כאן כתבה שכתבתי עם סיום עריכת הסרט בהיותה בת 97.
הכתבה פורסמה במגזין גוש 4, (לקריאת הכתבה באנגלית לחצו כאן)
הכתבה פורסמה במגזין גוש 4, (לקריאת הכתבה באנגלית לחצו כאן)
סבא וסבתא חוגגים 50 שנות נישואים? מצויין. זה בדיוק הזמן להקשיב להם ולדבר איתם, להוקיר אותם ולכבד אותם... כשהסבים שלי נפטרו הייתי צעירה מדי מכדי לממש את העצה שאני נותנת לכם כאן... אבל למזלנו, זכינו לעשות תיקון עם סבתא של בעלי, בת ה-97, שתזכה להאריך ימים בבריאות ובשמחה. את הסרט "Yiddishe Nachas", צילמנו בנובמבר 2008, סביב יום הולדתה ה-96 וסיימנו לערוך אותו לקראת יום הולדתה ה-97. מצוידים במצלמה, מיקרופון והרבה התרגשות, הגענו לבית דודתו של בעלי שבשיקגו, שם פגשנו את אסתר גיטל, "גרנדמה", שהגיעה אף היא בטיסה מביתה שבקליבלנד לצורך שמחה משפחתית.
אסתר גיטל, סבתא של בעלי, סבתא רבא של בנותיי, תמיד היתה בעיני אשה חביבה, אלא שדרך עיני המצלמה, התגלתה לי פתאום כאשה מיוחדת במינה, עצמאית ויצירתית, מלאת חוש הומור ושמחת חיים, אופטימית ולבבית, ומלאת הכרת הטוב על חייה, על משפחתה, על הפרטנר שאיבדה ("זיידה") ועל הנחת שזוכה לו משלושת ילדיה, מנכדיה ומניניה הרבים. כששאלנו אותה מה המסר שלה לדורות הבאים ענתה "אתה לא באמת מטיף לילדיך, לפחות לא במשפחה שלנו... אתה מקווה להוות לילדך דוגמא אישית לחיים טובים ונוחים, לא חייבים להיות עשירים, כדאי להשתלב בקהילה, אין צורך להיות יותר ממישהו אחר, וגם לא להתרברב במשהו שהצלחת בו..."
אז מה לעשות? למה ואיך? לדבר עם האנשים היקרים לנו עוד היום, לשמוע ממקור ראשון את סיפור חייהם, חוויותיהם, רשמיהם, ובעיקר גם ללמוד מנסיון חייהם – זו מתנה ענקית שאנחנו נותנים גם לעצמנו וגם להם. עצם העובדה שהנכד או הבן מקדישים זמן משמעותי לשיחה אמיתית – היא כבר מתנה בפני עצמה, ואם כבר מדברים... אז למה לא לצלם בוידאו לטובת שאר המשפחה ולדורות הבאים?!
אין צורך להיות במאי או צלם מקצועי, לא חייבים להשתמש במצלמה הכי מקצועית שיש, וגם אין צורך בתקציב גדול לצורך עריכה, כרגע מה שחשוב הוא לדבר... ולצלם. את החומר תמיד תוכלו לערוך בעתיד, על אף שיהיה זה עדיף שגם מושא הצילומים יזכה לראות את הסרט בכיכובו...
במהלך הצילומים ובעיקר במהלך הראיונות (שנעשו במספר פגישות של כשעתיים כל פעם) גילינו פרטים חדשים ומשעשעים על בני המשפחה, מידע מעניין והרבה חכמת חיים. אני ממליצה לכם מכל הלב, להכין רשימת שאלות שתקיף גם את המידע המתבקש והאלמנטרי בשושלת הדורות, וגם לא לשכוח להוסיף שאלות מהותיות יותר – כמו : על אילו ערכים חינכת את ילדייך? מה המסר שחשוב לך להעביר לדורות הבאים? האם יש משהו בחייך שהיום היית עושה אחרת? מה משמח אותך? ועוד כיד הדמיון הטובה... בעריכה ניתן לשלב גם חומרים ארכיונים, לדוגמא בסרט הזה, שמחנו לשלב קטעים נדירים שצולמו במצלמת 8 מ"מ מחתונתה ב1938 וקטעים מאוחרים יותר מתוך מסיבת יום הנישואין ה50...
לקראת סוף הסרט "גרנדמה", אסתר גיטל, מודה שהיא מכירה הרבה אנשים הצעירים ממנה בהרבה שנים, שתמיד מתלוננים על כאבים כאלה ואחרים, וממליצה לכולם לאמץ גישה אופטימית לחיים, וגם כשקשה או לא נוח, כדאי לשמוח בטוב שיש לך ולקוות לימים טובים יותר... שנזכה לדבר עם האנשים היקרים לנו, ולא נזכר מאוחר מדי כי אז נוכל רק לדבר על...
וחבל...
רק טוב, אריכות ימים ושמחה לכל המשפחה, ומזכירה שניתן להתייעץ איתי תמיד, איילת.
"Yiddishe Nachas" ארה"ב - ישראל 2009, דוקומנטרי, סיפור חיים
בימוי צילום ועריכה: איילת ואלי אסטרייכר
